הצלקות הניבטות מן המראה

“זה לא קורה לי, זה לא קורה לי, לא יכול להיות.” המחשבות מתרוצצות לה בראש, מתנגשות זו בזו, דוחפות, רומסות.

“מפגרת אחת, צאי מזה! עכשיו! תעשי כבר משהו!”

“לא, לא, לא! לא יכול להיות ש…שזהו! ככה, נגמר???”

“נו! למה את מחכה?!”

היא אינה מצליחה להזיז שום שריר בגופה. אפילו למצמץ אינה מסוגלת. זה בדיוק כמו הסיוט ממנו סבלה בילדותה: כתם שחור ענקי, חסר צורה וגוף, רודף אחריה. היא מנסה לברוח, אך ללא הצלחה. רגליה כבדות, כשוקעות בבוץ בלתי נראה. הוא מתקרב אליה והיא עומדת במקום, אינה זזה. היא עוצמת עיניים חזק חזק, שומעת את הכתם מתקרב אליה ואז, ואז—תמיד התעוררה בנקודה זו.

 

והנה, כעת, עשרים שנה אחרי, היא סוף סוף עומדת לגלות כיצד מסתיים הסיוט…הכל קורה כל-כך מהר, הכל קורה כל-כך לאט. הזמן שונה פתאום. כל שניה מרגישה כמו נצח. מעניין עוד כמה שניות נותרו לה? עוד כמה שברירי נצחים קטנים?

היא מנסה לבכות, אך אינה מצליחה. גם לצרוח אינה מסוגלת. אפילו לחישה קטנה שבקטנות, שבבקשה ייקח את הכל—כל מה שיש לה—רק לא את חייה, היא לא מסוגלת להשמיע. קולה נעלם ביחד עם התקווה. היא מרגישה כמו החיות הקטנות האלו, אשר בוהות בחשכת הלילה באלומת אור המכוניות השועטות לעברן: במקום לנוס על נפשן, הן פשוט עומדות שם, באמצע הכביש, מהופנטות וקפואות, עד המפגש הבלתי נמנע עם המתכת החמה, השוברת כל עצם בגופן, החותכת בבשרן החי והופכת אותן לחלקיקי בשר בשולי הכביש.

הזרועות השריריות שלו נכרכות סביב צווארה, חזק, חזק, ולא מוותרות. לא, אין לאן לברוח. לפני שהיא מספיקה לעכל מה קורה לה, היא שומעת צעדים עולים במדרגות, רצים לעברה. גבר נוסף תופס אותה ברגליה וביחד עם הגבר הראשון, עם החולצה הלבנה, הם מרימים אותה באוויר. היא אינה מצליחה לראות את פרצופו של הגבר שני, אך היא רואה את ידיו מכות את גופה. מוזר, היא לא מרגישה כלום. שום כאב. היא עוקבת בעיניה אחר תנועת האגרוף הקמוץ כמתבוננת מהצד. זה וודאי מישהו אחר הסופג את האגרופים בבטן ולא היא, קול קלוש לוחש לה.

והשקט. השקט הנוראי הזה. השקט שלה. השקט שלהם. ממש כמו בסרט אילם. היא רואה את היד המכה מתקרבת ומתרחקת, נחה לרגע, וחוזרת להכות. איך יכול להיות שכל-כך שקט? תמיד בסרטים שומעים צרחות, נשיפות, גניחות. מדוע אינה שומעת דבר? איך ייתכן שדבר כזה קורה ואין מי שישמע? ואין מי שיראה? היא שונאת את השקט הארור הזה. היא שונאת את השקט המתפשט אי שם, עמוק בפנים, ומרחיק את הצעקות הכלואות בתוכה.

השעה ארבע אחר הצהריים. אור קיצי שוטף את חדר המדרגות. משב רוח חמה ויבשה נכנס מבעד לחלון הפתוח ומלטף את פניה. היא עוצמת את עיניה לרגע ומיד פותחת אותן. היא מפחדת מן הרגע בו יהפוך הכל לשחור.

שתי ציפורים מתיישבות על ענף הערבה הבוכייה בחוץ. עיניה נאחזות בהן, מביטות בקפצוציהן הקטנים. אחת הציפורים נושאת זרדים במקורה המחודד ומניחה אותם על-גבי הקן ההולך ומתגבש. הציפור השנייה מביטה בציפור המקננת ומקפצת לצידה. כמה יפה שירת הציפורים! מעולם לא הבחינה בקסם המסתתר לו בין הציוצים, בקסם המסתתר לו בעצים, בשמיים, ברוח הקיצית השקטה של שעות אחר הצהריים, בחיים.

השקט הופך לשקט יותר. לנשום, היא רק רוצה לנשום. להשיב את הנשימה לגופה הגווע. ועכשיו? עוד כמה זמן נותר לה? מאין יש לה פתאום זמן לחשוב על כל הדברים האלו? ומדוע היא כה אדישה? כתמים ורודים, צהובים, אדומים וכחולים מרחפים מעליה באוויר, מתערבבים זה בזה כמו צבעי שמן על-גבי קנבס שקוף. איזה יופי! הפחד הולך ונעלם, לאט, לאט. ואיזו שלווה! מתי בפעם האחרונה חשה שלווה שכזו? היא אינה מצליחה להיזכר. אולי היה זה כשהייתה בת שבע-שמונה. אז, בלילות, לפני השינה, העתיד נראה כה רחוק וכה מבטיח. כל לילה, בעודה שוכבת במיטתה, דמיינה כיצד ייראו חייה לכשתגדל, נגינת הצרצרים הקצובה בגינה מלווה את מחשבותיה האחרונות לפני השינה ומתאימה עצמה לנגינת הפסנתר השקטה של אביה בחדר העבודה.

הציפורים בחוץ ממשיכות לשיר. זוהר עדין עוטף אותן, כמעין הילה היוצאת לה מבין נוצותיהן האפורות. הידיים עדיין נעולות על צווארה.

“איזה צבע יש לדעתך לרוח?” היא שומעת את קולה של אביגיל במרחקים.

“לרוח אין צבע,” נריה עונה.

שתיהן יושבות בחצר הגינה בבית ההורים במושב. חם בחוץ. אביגיל לובשת מכנסיים קצרים, סנדלים סגולים וילדותיים עם פרח ורוד לרגליה. הוריהן ישנים, כמו תמיד, אחרי ארוחת הצהריים של יום שבת.

“ברור שיש לה צבע. אנחנו פשוט לא רואות אותו.” אביגיל עוקרת עשבים שוטים הצומחים על הדשא.

“אז איזה צבע יש לה לדעתך?” נריה שואלת, מתקשה שלא לחייך.כמה שהיא מתגעגעת לתום. האם לפני שש שנים, כשעוד הייתה בת עשר, גם הייתה תמימה כמו אביגיל?

“אבל אני שאלתי אותך קודם, ניני,” אביגיל מתעקשת בפינוק. ימי שבת בצהריים הם תמיד שלהן. זה הזמן שלהן יחד ולאף אחד אסור לקחת אותו מהן. במהלך השבוע הן כמעט ולא מתראות—בחינות הבגרות מעסיקות אותה.

“אני לא יודעת, אבי. אין לי דמיון כמו שלך,” היא עונה.

“בטח שיש לך, את סתם משחקת אותה כמו כל המבוגרים,” משיבה אביגיל. “לפי דעתי לרוח יש את כל הצבעים ביחד, מעורבבים, ומרוב שהם מעורבבים, אנחנו לא מצליחים להבין מה אנחנו רואים.” אביגיל מרימה אורי כדורי קטן ומקרבת אותו לעיניה. הוא, כמובן, ישר מתקפל בפחד. היא לוחשת לו שלא יפחד ממנה—היא מבטיחה לא לפגוע בו. הוא מסרב להיפתח. היא מתייאשת ומניחה אותו, ללא פגע, בחזרה על עלי הכותרת האדומים של הפרג. “את מבטיחה לי שכשתגדלי לא תשכחי אותי?” שואלת פתאום אביגיל, עצב לא מוכר ניבט מעיניה החומות.

“מצחיקולה אחת!” נריה צוחקת. “למה את חושבת שאשכח אותך? איך מישהו בכלל יכול לשכוח אותך, אבי? מי אם לא את יצייר לי ציורים של דובים? מי אם לא את יכין לי את המתכון הסודי של סבא—גבינה לבנה בכוס זכוכית עם ים של שוקולד למריחה—כשאני עצובה? אה?” אביגיל נשכבת על הדשא, פניה לשמיים.

“כי ככה זה,” עונה אביגיל. היד הקטנה שלה עדיין
מחפשת חרקים המסתתרים בתוך הדשא.

פתאום מתחשק לה לצחוק כשהיא נזכרת בתקופת החרקים של אביגיל.

כמה מצחיקה הייתה אז אביגיל, כשחזרה מדי יום ביומו, כל פעם עם הפתעה חדשה: פעם עם צנצנת מלאה בתולעי משי ופעם עם גביע קוטג’ עמוס שבלולים. והיום? היום אביגיל מפחדת מהם, צועקת ועולה על
כיסא אם היא רואה ג’וק או חיפושית מסכנה.

קולה של אביגיל בת העשר שוב מהדהד בראשה. “כשאנשים גדלים הם משתנים. כבר לא אכפת להם מכל מיני דברים. למשל, פעם, כשהייתי קטנה, נועה ואני היינו חברות הכי טובות ופתאום, עכשיו, היא כבר לא אוהבת אותי. היא מצאה חברה הכי טובה חדשה.”

נריה של גיל שש-עשרה חונקת את צחוקה. “אני מבטיחה לא להשתנות יותר מדי ולא לשכוח אותך כשאהיה גדולה,” היא עונה. “אבל תבטיחי לי גם.”

“לנצח נצחים,” עונה אביגיל.

הכל הולך ונהיה מטושטש. נריה תוהה בינה לבין עצמה כיצד ניתן להבחין במפלצות ההולכות להן ברחוב. הן נראות ונשמעות בדיוק כמו כולם. הן אפילו מחייכות וצוחקות! זאת הבעיה עם מפלצות—הן לא באמת נראות כמו מפלצות. רגע אחד הוא מדבר איתה, צוחק, וברגע האחר תופס אותה מאחור והופך למפלצת. היא מנסה להבין מדוע הוא כועס כל-כך?

היא חשה דפיקות בראשה. ולחץ ברקות. לחץ נוראי. כזה שמרגישים כעבור זמן מסוים בו נתלים עם הראש למטה, הפוך.

“את זבל אנוכי!” שוב תוקף אותה הקול שבתוך ראשה.

“לא, אני לא. זאת לא אשמתי,” עונה נריה.

“את יודעת מה זה יעשה להורים שלך? את בכלל יכולה לדמיין את אבא שלך, עומד שם, מביט למטה על הבור באדמה? הם לא ישרדו את זה.”

“אבל מה אני יכולה לעשות? הם חזקים מדי,” נריה מתרצת.

“כל מה שאת רק יכולה!” הקול נוזף בה. “איך את לא כועסת עליהם, אה? אני במקומך כבר מזמן הייתי עושה משהו. עוקרת להם את העיניים. חותכת להם את האצבעות. מוציאה להם את המעי במו ידיי! מי הם, תגידי לי, מי הם, לעזאזל? משחקים אותה אלוהים, מרשים לעצמם לקחת ממך את הדבר היחידי בעולם שהוא באמת שלך ורק שלך!”

דמעות נקוות בעיניה. הן צורבות כמו חומצה. “מה את רוצה שאני אגיד? שאת צודקת? נו, אז הנה, את צודקת! מרוצה?” הכל סביבה מסתובב. אז ככה זה מרגיש. למות.

“רכיכה בכיינית!” צועק הקול.

הקול צודק, לגמרי צודק. משהו חם מסתובב אצלה בבטן וזורם בעורקיה. הוא מתחמם ומתחמם. חארות! החארות הארורים המזדיינים האלו! מי הם, באמת, שהם מרשים לעצמם לעשות לה את זה? איך הם מעזים? לא להם ולא לאף אחד אחר בעולם הזה יש את הזכות לקחת ממנה את החיים. הם שלה! בעוד שמונה חודשים אביגיל הקטנה מתחתנת. מתחתנת! מי היה מאמין? היא חייבת לחזור הביתה. אביגיל לעולם לא תסלח לה. הוריה לעולם לא יסלחו לה. היא לא יכולה להפר את הבטחתה.

גופה מתחיל לרעוד. הדפיקות בראש בלתי נסבלות. עוד שניות ספורות הכל ייגמר. מאגרי החמצן כבר כמעט אזלו. פתאום היא נזכרת בבחורים אותם ראתה קודם, אלו שעישנו בכניסה לבניין. כיצד שכחה מהם? היא מתרכזת בכעס ומנסה לאגור את כל הכעס אותו אי פעם כעסה. היא מנסה שוב לצרוח, אבל היד החונקת סוגרת על מיתרי הקול. לא, זה לא יעבוד. היא מנסה שוב פעם להזיז את הידיים והרגליים, אבל הם חזקים מדי. הכעס מתפשט בפנים. החום הזה בתוך הבטן מתערבל. זה מרגיש כמו סופה שהולכת וגדלה בתוכה. והנה, פתאום, נריה שומעת צווחה נוראית. היא נשמעת כמו הצווחה של אותו חתול רחוב שאכל רעל ומת אצלם בגינה כשהייתה בת שתים-עשרה. הם לא הצליחו להציל אותו. היא זוכרת כיצד הוא קפץ באוויר, בגובה של לפחות מטר, התעוות, צרח צרחה מקפיאת דם כאחוז דיבוק, ומיד נפל מת אל האדמה. זה מה שגם קורה לה עכשיו? מאיפה הצווחה הזו יצאה? ממנה? מהבטן?

הידיים משחררות את אחיזתן, לפתע, כנראה מופתעות. היא מתחילה ליפול, עיניה לא עוזבות את שתי הציפורים הזוהרות המתבוננות בה בעצב מן הענף. הנה, עכשיו זה באמת נגמר, היא אומרת לעצמה. המפגש המהיר של ראשה עם המדרגות הינו בלתי נמנע. אני אוהבת אתכם, היא לוחשת בליבה למשפחתה. ואז מגיע הכאב המפלח בראש, כאב שחודר מבעד לגולגולת ומרעיד את השלד כולו. זהו. סה טו. חושך.

*

צחוק של ילדים מעיר אותה. הכל נשמע כל-כך רחוק, כאילו שהיא כבר לא חלק מכל זה. עפעפיה כבדים. עיניה נפתחות לאט, נסגרות, ושוב נפתחות, ושוב נסגרות. נוזל חם מכסה את צווארה, מעט מדגדג. היא שרועה על המדרגות, על גבה. היא מזיזה את עיניה מצד לצד. היא כבר לא רואה אותם. היא כבר לא מרגישה את הידיים החונקות על צווארה. היא נושמת. נושמת! אין דבר נפלא מזה! היא חשה את החיים שבים אליה. היא מעבירה אצבעות על פניה, על בטנה, על ראשה. הכל מרגיש במקום. היא זוחלת בזהירות עד שהיא מגיעה לפתח הבניין. שם, בחוץ, היא רואה את כולם: ילדים, מבוגרים. כולם ממשיכים בשלהם, כאילו דבר לא קרה. הבחורים ממקודם עדיין יושבים על הספסל ומעשנים. הם מביטים בה באימה ורצים לקראתה, שואלים אם היא בסדר.

“עכשיו אני בסדר,” נריה שומעת את עצמה עונה. אפילו לחייך היא מצליחה. הם עוזרים לה לקום, תומכים בה וקוראים לעזרה. היא מביטה שוב בציפורים על הענף. נדמה לה שהן מחייכות בחזרה. מלאכת בניית הקן כמעט והושלמה.

*

הבזקי אור מסנוורים. תאורת גן צבעונית. עשרות אנשים עומדים, מדברים וטועמים מהמתאבנים. היא עומדת ליד אביגיל, ליד הוריה. תמונות משפחתיות אחרונות לפני. כמה שאביגיל יפה היום, לא להאמין. אחותה הקטנה עומדת להתחתן. כיף לראות אותה שמחה, מאושרת. נריה עומדת ומחייכת למצלמה. היא מנופפת לשלום לפרצופים המוכרים הממתינים בדריכות לחופה. ברכיה רועדות מעט מן ההתרגשות. היא לובשת את השמלה האדומה אותה קנתה ביחד עם אביגיל לפני שבועיים בבוטיק ההוא, בצפון תל-אביב. היא עדיין מתקשה להאמין כמה שילמה עבורה.

“מגיע לך להתפנק,” אמרה לה אז אביגיל.

על צווארה היא עונדת שרשרת חרוזים אדומים וגדולים, מנסה להסתיר את שאריות הצלקות שנותרו על צווארה מאותו היום. אף אחד אינו חושד, היא אומרת לעצמה וממשיכה לחייך חיוך גדול, מאוזן לאוזן. את הצלקות האמיתיות רק היא רואה, רק היא מכירה. הן כבר חלק בלתי נפרד ממנה, נושמות איתה כל נשימה, ניבטות אליה מן המראה כל בוקר כשהיא שוטפת את פניה ומתאפרת. נריה תוהה האם בין כל האורחים בבגדיהם החגיגיים, ישנם עוד אנשים כמוה, השבורים לאלפי רסיסים קטנים? אנשים היודעים כי אין כל דרך לאחות את השברים?

החיוך לא עוזב את פניה. היא לעולם לא תבין כיצד ניתן להיות מאושרים והרוסים בעת ובעונה אחת. עיניה הכחולות סוקרות את האורחים.

“ניני, תסתכלי למצלמה!” דורשת אביגיל. היא לובשת שמלת תחרה לבנה.

“סליחה,” נריה מתנצלת ומשיבה את מבטה אל העדשה. צריך תמיד להיות עם היד על הדופק. מי יודע אילו מפלצות נמצאות שם בחוץ? לפחות עכשיו היא כבר יודעת כיצד לזהות אותן. כן. רק מי שראה מפלצת, פנים מול פנים, יודע כיצד היא נראית.

הגיע הזמן. אביגיל מחבקת אותה. נריה משיבה חיבוק חזק חזק.“אני אוהבת אותך,” אומרת אביגיל, דומעת מהתרגשות.

“ואני אותך,” היא עונה. אביגיל נעלמת, הולכת בצעדים איטיים לכיוון החופה. יד אחת שלובה בזו של אבא, יד שניה בזו של אמא. נריה מקשיבה למנגינה השקטה ברקע ונושמת נשימה עמוקה, עמוקה. הנה, מתחילים.